מיומנה של הד האנטרית - בעת מלחמה

קראתי משהו ששלחו אליי חברים טובים, משהו שכתב  דני מטוס, פסיכולוג (הועבר בווטסאפ). הוא אומר בחוכמה רבה שמה שאנחנו חווים עכשיו הוא טראומה - אישית קולקטיבית ובינדורית, זה שילוב קטלני.

חשוב מאוד לקחת בחשבון, שלרובנו - זאת טראומה ראשונה בסדר גודל כזה, גם למי שכבר מורגל למצב ביטחוני, זה קנה מידה אחר. ככזה - הוא מייצר קרע במערכת הפנימית (זאת המהות של טראומה) וזאת הסיבה שרובנו נשארים עכשיו ללא מילים, בלי יכולת לתפוס, בשיתוק, הלם וחוסר אונים.

טראומה מתנהגת כמו טראומה ואין יכולת כרגע לתווך לעצמנו את המציאות.

החלטתי לשתף בתחושות הפרטיות שלי, אם כי אני חושבת שאני משתפת חוויה שאיננה שלי בלבד. החלטתי לכתוב את התחושות, המחשבות החוויות שאני חווה בהקשר המקצועי בשבוע האחרון.

זה מעל שבוע שאני לא מצליחה לעבוד.

למי שמכיר אותי, יודע שאני לא יכולה לשבת ללא מעש. מוצאת את עצמי עסוקה כל היום בתרומות, התנדבויות, תמיכה ועוד אבל לא עוסקת כלל בעבודה. נאמר , לא עובדת. עושה רק שממש ממש הכרחי.

התסכול עצום, יש לי תחושה שהכל נעצר. בטח גיוסים משמעותיים בתקופה כזו. ובמקביל, תהליכים שהחלו לפני נעצרים. ואני מתלבטת כל יום עם עצמי, לנסות, לחזור לעשייה? ומה אם אני שולחת הודעה למישהו, והוא לא עונה לי? ומה קורה אם המועמדת (וזה מקרה אמיתי) גרה בעוטף ולא מסוגלת בשלב זה להתקדם לכלום?, מועמדים שגויסו, חוו אובדן קרוב ועוד ועוד ואני מול כל העשייה שנעצרה בבת אחת.

החלטתי לשתף, דווקא את העצמאים והעצמאיות, אלה שלא עובדות או עובדים בארגון, בחברה, אין להם לאן ללכת, אין משרד עם אנשים שאפשר לחלוק, עובדים מהבית, לבד הרבה פעמים, והלבד עכשיו הוא גדול יותר מהרגיל.

אני יודעת, אני מבינה, אני אומרת דברים שנשמעים מובנים מאליהם אבל הרגשתי צורך וחובה לשתף בתחושות המתסכלות שמתווספות לעצב, לדאגה ולכאב העצום שנוצר בכל אחת ואחד.

חושבת שזו פעם ראשונה בחיי המדינה שאין אדם שלא מכיר מישהו אחד, ברמה יחסית קרובה שנרצח, נחטף או נעדר. אנחנו בתקופה מאוד מורכבת מכל הבחינות, מדינית, ביטחונית, פוליטית, כלכלית ואישית.

ולכן, חשוב להיות סלחנים עם עצמנו. לדאוג לכלכל את דרכנו נכון, בידיעה שהפרנסה תהיה אחרת בתקופה הקרובה.

וכמו שדני מטוס ציין, כל אחד יכול לייצר לעצמו נתיב הבראה ויציאה הדרגתית מההלם - חלק דרך עשייה והתגייסות, חלק דרך טיפול, חלק דרך להיות בשטח וחלק דרך לשלוח אנרגיה טובה.  חשוב להיצמד למה שעושה לנו טוב, ולא למהר. מותר לוותר על משימות לא דחופות, אם מרגישים מוצפים, מה שסובל דיחוי ייחכה.מצד שני, גם אם לסדר את הבית והניירת או להחליף קיץ-חורף שומר על ויסות, זה בסדר. אלה פעולות שמחזירות תחושת שליטה כלשהי בתוך ים הכאוס. זאת טקטיקה חשובה להתחזקות.

חשוב לזכור, שבתקופה הזו, כל ביטוי רגשי יהיה עכשיו בווליום גבוה, כי הטעינות גבוהה מאוד, אז כל מערכות היחסים מאותגרות מאוד ומועדות להצפה. זה הזמן לסלחנות, גמישות ויחס זהיר וקשוב. לגיטימי לתת מקום  לייאוש, לפחד, לתסכול, לטלטלה. זה סימן שאנחנו אנושיים ושבריריים וזה לא יכול להיות אחרת. אין זה אומר שאין לנו כוח, אבל מותר גם להשבר.

אז , זה בסדר לא לעבוד, למי שלא מצליח. וזה בסדר לעבוד למי שמצליח. וזה בסדר לבכות ובסדר לצחוק. ואפשר להיות מחוברים לחדשות ואפשר לראות סדרות נעימות ובלי חדשות. הכל בסדר אבל הכי חשוב להיות מודעים לכך, זו טלטלה שאנחנו חווים וצריך להיות סלחנים עם עצמנו וקשובים לעצמנו.

היו טובים לעצמכם, זכרו לנשום. בעיקר לנשוף החוצה עד הסוף!

אם יש מי שרוצה לשוחח איתי על הנושא, מוזמן לפנות בפרטי או להתקשר.

אם יש חברות שצריכות עזרה בהתנדבות בעולם הגיוס, מש"א, ייעוץ – עושה זאת ללא כל תמורה.

זו תקופה, לא פשוטה, מורכבת אבל נעבור אותה ונצא ממנה מחוזקים.